מגש הכסף: מורה נבוכים למציאות הישראלית
במאי: דורון צברי, עורך ראשי: אמיר בן דויד, תסריט: צברי ובן דויד, עיצוב גרפי: אדם פיינברג
י"אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: 'מי אתם?', והשניים שוקטים
יענו לה: 'אנחנו מגש הכסף, י
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'. י
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל." [נתן אלתרמן, "הטור השביעי", 19 בדצמבר 1947]י
כותרת הסידרה, הלקוחה, כידוע משירו של נתן אלתרמן שהופיע ב"שירי העת והעיתון" כחצי שנה לפני קום המדינה, רוויה באירוניה ביחס לשינויים המפליגים שחלו באופייה של מדינת ישראל ובאתוס הקוממיות וההקרבה המייצגים אותה, מ- 1947 עד היום. ההסטה של מטפורת "מגש הכסף" משדות הקרב אל מגשי התקרובת של האלפיון העליון בעידן הקפיטליזם המאוחר, אינה מנוסחת כגימיק תקשורתי אלא כתביעה חברתית-פוליטית. הביטוי שטבע חיים ויצמן וששימש לאלתרמן כמוטו לבלדה הטרגית שכתב - "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף" - הופך באמצעות המבט המאחד את שלושת פרקי הסידרה לקריאה לפעולה.י
שלושה גיבורים מובילים את הקריאה לפעולה באמצעות המעקב של שלושת פרקי הסידרה אחר הסיבות לקטסטרופה הכלכלית בה נתונים מעמד הביניים והמעמד הנמוך בישראל ואחר זיקתה של זו לקטסטרופה הפוליטית: העיתונאי והעורך גיא רולניק, מייסד "דה מרקר", החשב הכללי לשעבר באוצר ירון זליכה, והפרופ' להיסטוריה דני גוטווין. רולניק עוסק בעיקר בריכוזיות, זליכה מנתח את מחוללי העוני - חוסר התחרותיות, הוויתור על אוצרות הטבע לבעלי ההון, השחיתות ומשבר הדיור - וגוטווין מעמיד ניתוח עומק היסטורי של התהליכים הללו. למרות השונות בין שלושתם, ואולי אף בזכותה, הסידרה מצליחה להוליך את הצופה במבוכי הקשרים הגורדיים-לכאורה שבין הכלכלה והפוליטיקה, הכלכלה והכיבוש. האנימציה הגרפית של סיקוונס הכותרות מציגה את האדם הקטן שאינו מצליח לטפס על מדרגה הגבוהה ממנו לאין שיעור ולבסוף נכלא בין קירות הסוגרים עליו, נמחץ ונעלם. אך הסידרה אינה שואפת רק לייצר הזדהות עם האזרח הקטן, שסיפורו נשמע בכל פרק. קולה, רחוק מהקול האוטוריטטיבי של המדיה הנשלטת על ידי ענקי הממון, נועד גם לשכנע ובעיקר - לייצר תשוקה לידע (אפיסטפיליה), ולפיכך לכוח ואחריות.י
כך, רולניק, המצביע, בין היתר, על בגידת הרגולטורים, מציג את השאלה, מה עלה בגורלם של המפקחים על הבנקים, מנכ"לי האוצר והחשבים הכלליים באוצר בעשורים האחרונים. האינפוגרפיקה, המשמשת את יוצרי הסידרה ככלי מרכזי בייצור התשוקה לידע, מתארת כיצד הממונה על ההגבלים העסקיים הפך ליו"ר דלק אנרגיה, וכיצד בעשור האחרון יותר מ- 80 רגולטורים בכירים חצו את הקווים ועובדים בשירותם של בעלי ההון והחברות הענקיות שעליהם פיקחו מטעם המדינה. י
ירון זליכה, שההיכרות האישית של הצופה עם מאבקו ברשויות מוליכה את הפרק השני, שואל: "אנחנו עובדים הכי הרבה במערב, מרוויחים הכי פחות, בחברה הכי לא שוויונית. איך זה יכול להיות?" הניתוח המבריק של זליכה חושף את שלושת השקרים הגדולים של הכלכלה הישראלית: "שקר מס' 1: ישראל ענייה בגלל המצב הביטחוני. שקר מס' 2: ישראל ענייה כי היא מדינה קטנה. שקר מס' 3: ישראל ענייה בגלל החרדים והערבים." הגרפיקה הופכת את הלוויתן שייצג את החברות הגדולות לדג קטן באקווריום עגול על שולחן המשרד של הפקיד האחראי לפיקוח על הלווייתנים. עם קולו של זליכה האומר, "ובמשרד האוצר עקב אחר החוק רק עובד אחד במשרה חלקית", נראה חצי גופו העליון של העובד, מאכיל את הדגיג בפירורים, בעוד רגליו הולכות החוצה - נשאר חצי עובד. אך יוצרי הסידרה אינם מאפשרים לצופה לשאוב עונג מהעיצוב או מהפרפורמנס הכמו-הומוריסטי של זליכה בסצנות מסוימות (למשל, כשהוא עוקב אחר המונופול על מוצרים בסופרמרקט). הנשכנות של הסידרה נשמרת על ידי הצבת שאלות לקהל המקשיב לדובר ולנו: "כמה משכורות שווה דירה בישראל?", שואל זליכה. ועונה: "ב 1988 - 44 משכורות. ב- 2014, 137 משכורות. זאת אומרת שאתם צריכים לעבוד פי שלושה מההורים שלכם בשביל אותה דירה". ההסבר מסתיים בדימוי של בית מתפוצץ ברוח, גגו מתרסק, הופך לערימת רסיסים. על רקע פניהם העגומים והמוטרדים של זוגות צעירים ביריד דירות, נשמע זליכה מתאר את המסקנות על "השמדת מעמד הביניים בישראל".י
הבולענים בים המלח הופכים לסמל החזותי להפרטה, שניתוחה נמצא בלב הפרק השלישי. למרות שגוטוויין מתנער מדיון היסטורי ארוך טווח באזלת ידו של השמאל הישראלי ובהתנכרותו רבת השנים לבני עדות המזרח, הוא מצביע על התהליך המתמשך של פירוק מדינת הרווחה בידי הימין והשמאל כאחת. שני מנגנונים מאפשרים, לדעתו, לימין לשמור על מצביעיו למרות הפגיעה האנושה שגרמה ההפרטה לשכבות החלשות: המיגזור (כינון מגזרים כמו ש"ס, חרדים, ערבים, הדואגים לזכויות האזרח שבעבר סיפקה מדינת הרווחה) והקמת מדינת הרווחה בשטחים. ההגירה הכלכלית לשטחים של שכבות שנרמסו תחת מלחמת המעמדות בתוך מדינת ישראל משמרת את תמיכתן בימין ובהמשך מפעל ההתנחלות, ללא קשר לזיקתן הפוליטית המקורית, אומר גוטוויין. על פי מיטב המסורת הקולנועית הדוקומנטרית מבית מדרשו של מייקל מור, העריכה עוברת מדברי המרואיינים העסוקים בהכחשה (אורי אוריאל, מנכ"ל מועצת ישע לשעבר ושר החקלאות, למשל, שולל את הטענה שההשקעה הכספית בהתנחלויות עולה על זו הניתנת לשכונות) - לנתונים: מהבנייה המסיבית במודיעין עלית ועד מחיר וילה בנעלה. הפרק חושף את צורות העוול של הקפיטליזם המאוחר, הניאו ליברלי, בגרסתו הישראלית. אך לא מדובר רק בחשיפת האידיאולוגיות המניעות את כלכלת השוק מאז המהפך של 77'. גוטוויין מדגיש, כי נסיגת המדינה מאחריות חברתית משמעה גם נסיגה מאחריות מוסרית זהותית.י
כוחה של "מגש הכסף", שהעבודה עליה ארכה שלוש שנים, בתביעתה מאיתנו לפענח דימויים כוזבים, להתמודד עם מנגנוני הכחשת האמת ועם שיתוף הפעולה שלנו עם המצב הכלכלי-חברתי-פוליטי שהוביל אותנו אל פי התהום המפלצתי של ישראל 2015. השונות בין הפרקים מחייבת מחשבה באופן כזה שהאפיסטפיליה מחליפה את מקומה המוכר עד לזרא של התשוקה לעונג, ארוטיקה או מציצנות, המאפיינת את צריכת המדיה העכשווית. במובן זה, "מגש הכסף" הוא תוצאה ברוכה של המחאה החברתית של 2011. האם הוא יהפוך לסימפטום נוסף של המחאה או למנוף? תולדות הקולנוע הדוקומנטרי רצופים סרטים שחוללו שינוי חברתי, פוליטי, תאגידי או חוקי, על פי רוב באמצעות אפקט מתגלגל של סידרת אירועים שנבעה משינוי במודעות הציבורית. החל מהסרט של סי. בי.אס "רעב באמריקה" (1968), למשל, ועד "מקום ליד השולחן" של קריסטי ג'ייקובסון ולורי סילברבוש (2012), מיליוני אמריקאים נחשפו לבעיות הרעב של ילדים, ושני הסרטים חוללו שינוי במדיניות בהקשר זה. האם "המעגל הפנימי", סרטו הדוקומנטרי זוכה האוסקר של צ'ארלס פרגוסון (2011), שמנתח בצורה מבריקה כיצד המערכת הפיננסית באופן מכוון ומודע דחפה את ארצות הברית אל המשבר הכלכלי הנורא של 2008, חולל שינוי בתודעה כשהגיע למיליוני אמריקאים? שלושת הגיבורים של "מגש הכסף" בהחלט חותמים את דבריהם ברוח האפשרי: רולניק: "מאיפה יבוא שינוי? אתם תביאו את השינוי! אתם האנשים להם חיכיתם!" זליכה: "ביום שאתם תבחרו להנהלה את מי שיעצור את הביזה, יילחם בגנבים וישמור על האינטרסים שלכם - תהיה פה מדינה אחרת!" גוטוויין: "אף פעם אל תמעיטו בכוחם של האזרחים להתארגן ולפעול יחד למען עתיד טוב יותר. במי זה תלוי? רק בנו".י