Dr. Itzhak Roeh

יצחק רועה (נולד ב-6 ביוני 1937 בשם יצחק רויך) הוא איש רדיו וטלוויזיה שקידם הגשת חדשות בסגנון לא פורמלי. בין היתר יזם, ערך והגיש את מגזין הצהריים של רשת ב' "בחצי היום" ויזם וערך את תוכנית החדשותכמעט חצות בטלוויזיה הישראלית.

 

 

רועה גדל בקריית חיים. שירת ככתב בירחון הצבאי "במחנה נח"ל". לאחר מכן הצטרף לחברי גרעין הנח"ל בקיבוץאלומות. ב-1965 נישא ועזב את הקיבוץ. הוא עבר לירושלים ולמד ספרות באוניברסיטה העברית.

ב-1967 התקבל לעבודה בקול ישראל. ב-1969 החל להגיש את "בחצי היום". בשנת 1974 נסע לארצות הברית ללמוד תקשורת באוניברסיטת קולומביה. כשחזר הגיש מספר תוכניות בטלוויזיה הישראלית.

רועה פרש מרשות השידור לטובת האקדמיה והפך להיות חוקר תקשורת באוניברסיטה העברית. ב-1982 השלים את הדוקטורט. בעבודתו האקדמית חקר את שפת החדשות ואת הזיקה המורכבת שלה למציאות שהיא מבקשת לתאר. כמו כן חקר את ההבדלים בין סוגי העיתונות השונים. ספרו "אחרת על תקשורת" פורסם ב-1993, בהוצאת רכס.

ב-2004 פרש מהאקדמיה. ב-2008 יצאה לכבודו אסופת המאמרים "סיקור כסיפור: מבטים על שיח התקשורת בישראל", בעריכת מוטי נייגר,מנחם בלונדהיים ותמר ליבס, בהוצאת מאגנס ומכון סמארט, האוניברסיטה העברית.

רועה נשוי למרים ואב לשלושה בנים. בנו, יואב, הוא מפיק סרטים.

 

 

(מתוך ויקיפדיה)

"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו" (נעמי שמר)

הספד מאת פרופ' דב שנער

פורסם החודש, דצמבר 2017, בגליון מס' 50 של כתב העת “קשר”.  

איך היה יצחק רועה משדר ידיעה על מותו ב-2017? מי שזכו לחוות את יושרו האינטלקטואלי, האירוניה המושחזת שלו וניגונו המיוחד, יכולים לנחש שלאחר היסוס טבעי ותנועת יד נון-שלנטית, הוא היה מטיל ספק בטיבו החדשותי של האירוע הזה, שהרי היה זה מותו השני – סופו של החומר – לאחר שמותו הראשון לפני כעשור היה קץ הרוח, שניתק לתמיד את הקשר שלו לעולם. סביר להניח שכמקצוען שנמנע מלהעמיס נטל מיותר על בני-שיחו, מאזיניו, צופיו ותלמידיו, לא היה מתייחס בהגזמה דרמטית אף לא לאחד משני האירועים.

בן פועלים מקריית חיים, חבר בתנועת הנוער העובד ונחלאי נאמן הוא יצא ל"הגשמה" והיה לרועה צאן בקיבוץ אלומות ליד הכנרת. כמו רבים מחבריו וכמו שלומיק, גיבור הנובלה הראשונה בטלוויזיה הישראלית, הוא הגיע העירה רדוף תחושות של בגידה באידאלים של גאולת אדם וחברה. אבל הודות לכריזמה של צניעות ולאגו שהתנגן תמיד בסולם מינורי, זכה הרועה מאלומות לצאן מרעית משלו שנשבה בקסמו לכל החיים – אוהדים, מבקרים, אוהבות ואוהבים מאז וכאלה המתגלים חדשות לבקרים ברדיו, בטלוויזיה, באקדמיה וברחוב. שום איש ואישה, ואני ביניהם, לא היססנו לצאת מהארון ולהודות בחולשתנו: פשוט אהבנו ואוהבים אותו.

בהקשר הזה תמיד אזכור בעונג ובגעגועים את חילופי התפקידים בינינו בשבילי העולם הרחב. הוא, שהרגיש בכל מקום כאילו היה בשדות המרעה מול הכינרת, כולל נאמנות עיקשת לסנדלים גם ביום גשום של קיץ ניו יורקי וסירוב עקשני ללבוש ז'אקט באירועים רשמיים בחו"ל, שימש לי מורה דרך בפריס (החל ברובע Convention שבו התגוררו הורי רעייתו מרים, ועד מונמרטר ומארה), ובניו יורק (בבניין Chelsmore, שבו התגוררו במשך השנים ישראלים רבים ובמוסדות הווילג': Café Vivaldi, מסעדת Elephant and Castle, תאטרוני פרינג' ובתי קולנוע זעירים ואיכותיים). עשיתי כמיטב יכולתי להשיב לו כגמולו במונטריאול, על מדרכות רובע Notre Dame de Grace (NDG) ובאזור הקוויבקי-צרפתי של העיר.

כפי שנאמר ונכתב הרבה, הוא היה מקצוען ביקורתי ומחדש, שכונה בצדק "מהפכן תקשורתי". ראשית, בגלל סגנון ההגשה החם והאנושי שרק מעטים חיקו אותו בהצלחה ושנעשה מקובל עם הזמן, אם כי ללא החן המיוחד של רועה. שנית, בגלל טכניקת ההגשה. דומה שרועה היה הראשון שהעז לבטא בשידור "ריש גרונית" רכה ויומיומית, שסטתה מההתנשאות התקשורתית המקובלת וקירבה את מאזיני הרדיו וצופי הטלוויזיה. אף על פי שדרך היגוי זו היא פרי ההגמוניה הצברית האשכנזית, היא הצליחה לרכך את הרשמיות והסמכותיות המקורית של קול ישראל, שעשתה את התחנה למעין "בי.בי.סי לעניים". שלישית, בגלל חלקו בחבורת הצעירים החתרנית שצמחה בקול ישראל בחסותו של חגי פינסקר, ששינו את אופי החדשות ברדיו ומאוחר יותר תפסו את המנהיגות בו. הם לא היו מושלמים ולא תמיד נהגו לפי הכללים, אבל בלעדיהם לא היה הרדיו זוכה להתחדשות. כמו אחרים בקבוצה זו, רועה לא היה יקירם של שליטי התקשורת. דוגמה מרתקת היא התייחסותו הפומבית ל"מסמך נקדי", הקוד האתי הראשון של השידור בישראל שחיבר נקדימון רוגל ב-1972. המסמך תוקן חמש פעמים ולא זכה להשפעה דרמטית. לאחר התיקון בשנת 1996, כתב עליו רועה, על יסוד מחקר שערך, כי מדובר בטקסט אנכרוניסטי ולא רלוונטי.

זהו הרקע המתאים לדון בפעילותו האקדמית, שגם היא הצטיינה בהטלת ספק בגישות מקובלות בחקר התקשורת. רועה ניחן ביצירתיות מבריקה. הוא לא כתב ולא פרסם הרבה באקדמיה, עד כדי כך שהיו מי שהאשימו אותו בעצלות ולא גמלו לו על היותו חלוץ אינטלקטואלי, חוקר תרבות מתוך הפרקטיקה שחידושיו ותובנותיו הפיחו רוח רעננה בעבודת התקשורת ובמחקר עליה. אולם מי שהכירו אותו יודעים שהדבר נבע, כנראה, משיפוט עצמי חסר פשרות, מצניעות אמתית ומביקורת על פולחנים ממסדיים ובהם דירוג איכויות אקדמיות לפי כמות הפרסומים (באנגלית, כפי שטרח להדגיש הוא עצמו, כחסיד מושבע של העברית). אך מה שחקר ומה שכתב היה תמיד מחדש ומרענן, מתגרה במקובל ומעורר מחשבה.

גישתו הייתה ספקנית מיסודה ומעוגנת בניסיונו המקצועי. הוא היה בין הראשונים בישראל שגרס והטיף כי "הכול סיפורים בתקשורת". גישה זו עוררה סקרנות מקצועית, ציבורית ואקדמית שלא פגה עם השנים. בכך הצטרף למבקרים את הקבלה / המוסכמה? המסורתית של הנחות / שהניחה קיומה של אמת מוחלטת שביטויה התקשורתי הוא סיקור אובייקטיבי. במקומה טיפח לימוד, יצירה ומחקר של גישות המתמקדות ב"יחסיות" (רלטיביזם) ומעוגנות בביקורת פוליטית ותרבותית של מבנים ותיפקודים. גישה זו העמידה את רועה בשורה אחת עם הוגים וחוקרים ביקורתיים חדשנים בעולם.

עבודתו של רועה הייתה קרובה גם לגישות רפורמיסטיות בתחומים אחרים. לדוגמה, ערנותו לחשיבותן של גישות פילוסופיות ולחיפושי דרך באנתרופולוגיה. בתחום הראשון בולט ז'אן בודריאר, שהתפלמס עם הביקורת משמאל נגד / על התפקוד הלקוי של התקשורת בעולם הקפיליסטי והצביע על חסרונותיו של הסיקור של מלחמת המפרץ בתקשורת המערבית בטיעון אלגורי כי מלחמת המפרץ לא התקיימה כלל אלא בדפי העיתונים ושידורי הרדיו והטלוויזיה. טיעונים אלה מצאו הד ברור בשימוש של רועה בביקורת על סיקור מלחמות ומעשי איבה.

גישתו נקשרה גם עם ויכוחים בין אנתרופולוגים על הצורך ב-being there במחקר אתנוגרפי, לדיונם של [דיין ואליהוא כ"ץ על חוויית אי הנוכחות של התקשורת בעת ובמקום התרחשותם של אירועי מדיה. בהקשר הזה מתעוררת תהייה: איזו חשיבות היה רועה מייחס ל"נוכחות מרחוק" של התקשורת הדיגיטלית והרשתות החברתיות בימינו?

חשיבות הרקע המקצועי כמשאב אקדמי ומחקרי השתקפה בעבודתו של רועה לפחות בשני מקרים. אחד היה השתתפותו כיועץ בהקמת החוג לתקשורת במכללת ספיר. הרעיון החדשני לזמנו שהציעו רועה ושותפיו היה להתמקד ולהודיע ברבים שהחוג יעסוק בהוראת ופיתוח יצירה והפקה, בשונה מתכניות אחרות שניסו להידמות לנהוג באוניברסיטאות, אולי בתקווה לקנות את לב המועצה להשכלה גבוהה.

אירוע בולט אחר היה החידוש שבשילוב מחקר מעקב עם הפקה יוקרתית, כמו זו של "כמעט חצות", מהדורת חדשות הלילה שנולדה ביוזמתו, בעריכתו ובהנחייתו של רועה. המחקר נערך יחד עם עמיתיו אליהוא כ"ץ ועקיבא כהן והסטודנטית ברבי זליצר, כיום חוקרת ידועה. עוד בימי היותו ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה, שאף כ"ץ (שהיה בעת עריכת המחקר ראש החוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית) להכניס ממד מחקרי לעבודה המקצועית בשידור. שאיפה זו התאימה לזו של רועה, לשלב ממד מקצועי במחקרי תקשורת. המחקר "כמעט חצות" היה שילוב נדיר ומחדש של יצירה טלוויזיונית ומחקר תקשורת, ובו הצליח רועה להביא את התקשורת המקצועית לאקדמיה אולי יותר משהצליח כ"ץ להביא את האקדמיה לתקשורת.

רועה היה חוקר איכותני מובהק ושיתף פעולה עם חוקרים רבים בתחום התקשורת, כגון רפאל ניר ז"ל, אליהוא כ"ץ, מנחם בלונדהיים ואחרים. אבל שלא כמקובל במחוזות האקדמיה, הוא מצא שפה משותפת גם עם חוקרים כמותניים מובהקים, כמו עקיבא כהן. ונאמן לעברו שמר על קשר הדוק גם עם עמיתים במדעי הרוח וההתנהגות, כגון מורו גרשון שקד ז"ל וחבריו דן לאור, אלעזר ויינריב, דוד חן ודוד ברגל. הוא הרבה לשתף גם תלמידים במחקריו ובפרסומיו ולהעניק השראה לעבודתם העצמאית. חלקם הגיעו להישגים נכבדים ואחדים מהם נשארו נאמנים לו לתמיד.

לסיכום, יצחק רועה נתן כמה תשובות לקושיות יסוד ותרם רבות למחשבה ולמחקר במדעי החברה בכלל ובתחום התקשורת בפרט. לא יהיה זה מוגזם לומר שעיקר תרומתו היה בהגדרת זהותה וכיווני התפתחותה של התקשורת כפרופסיה (לא בדיוק מוגדרת) וכמו רבות באחיותיה באקדמיה, כדיסציפלינה או תת-דיסציפלינה מושגית ומחקרית/ אנליטית שעדיין מחפשת זהות ו-raison d’être.

יהי זכרו ברוך.

 

 

כגון M. Schudson, 1978. Discovering the News: A Social History Of American Newspapers, NewYork Basic Books; E.S. Herman & N. Chomsky (1988). Manufacturing Consent, New York: Pantheon Books; D. Dayan & E. Katz (1992). Media Events: The Live Broadcasting of History. Cambridge, MA: Harvard University Press (להלן: Dayan & Katz [1992]. Media Events). במובן זה מעניין לשאול אם רועה היה מצטרף לא רק להתייחסויות היסטוריות אלא גם "עתידניות" (לימי דונלד טראמפ, למשל) כגון בדבריו של שאדסון, שראה כבר בעת בה / כיצד האובייקטיביות הפכה לנורמה בתקשורת – בסוף מלחמת העולם הראשונה – חשיבה שפותחה, לדבריו בעולם שבו "even facts could not be trusted[)

Baudrillard, J. (1981). "Requiem for the Media", in:idem, , For a Critique of the Political Economy of the Sign (tr. C. Levine), St. Louis, MO: Telos Press, pp. 164-184; Idem (2001). "The Gulf War Did Not Take Place", in: M. Poster (ed.), Jean Baudrillard: Selected Writings, Palo Alto: Stanford University Press, pp. 231-253

למשל I. Roeh & S. Ashley (1986). "Criticizing Press Coverage in the Lebanon War: Toward a Paradigm of News as Storytelling", Communication Yearbook, Newbury Park: Sage, pp. 117-141

למשלC. Geertz (1973). "Thick Description: Toward an Interpretative Theory of Culture", in: idem, The Interpretation of Cultures, New York: Basic Books; Idem (1988). Works and Lives: The Anthropologist as Author, Stanford, CL: Stanford University Press

D. Dayan & E. Katz (1992). Media Events

למשל J. Postill (2015). "ublic Anthropology in Times of Media Hybridity and Global Upheaval", in: S. Abram & S. Pink (eds.), Media, Anthropology and Public Engagement, Oxford: Berghahn

Katz. E., I. Roeh,  A. Cohen & B. Zelizer, Almost Midnight: Reforming the Late Night News, Beverly Hills, CA.: Sage Publications, 1980